לכבוד יום הספר הבינלאומי: לכו אמצו ספר

התבקשתי לכתוב משהו לכבוד יום הספר הבינלאומי אשר חל היום, ואכן, מדובר בבקשה הגיונית.

אין להכחיש, השנים האחרונות הביאו לכך שאכיר את עולם הספרים מבפנים ומבחוץ: כקוראת, כעורכת, כסופרת, ולאחרונה גם כמנהלת הוצאת ספרים.

אין לי כוונה לתת כאן סקירה מושכלת ולמדנית על מצב שוק הספרים הישראלי ועל 8000 הספרים שרואים בו אור מדי שנה. לא קראתי מחקרים לקראת כתיבת הרשימה הזאת וגם אין לי תובנות נחרצות לגבי עתיד הספר ועתיד הקריאה, אם כי אין ספק שזו הולכת ופוחתת. אכתוב כאן באופן אסוציאטיבי ונראה מה ייצא.

אתם לוקחים ספר ליד. אתם בוחנים אותו. גם אתן. מתבוננות בעטיפה, קוראות את השם, הופכות אותו כדי לקרוא מה כתוב לו בגב. אתם מחזיקים ספר ביד ולמען האמת זה כבר טוב שאתם מחזיקים ספר ביד, כי רוב הספרים לא זוכים שיחזיקו אותם בכלל. רוב הספרים שוכבים להם בעטיפה יפה וחגיגית שהוכנה במיוחד בשבילם, מונחים על שולחן התצוגה בחנות או עומדים להם על מדף גבוה ונסתר ומקווים שמישהו יבחין בהם, ואם יבחין, אולי אפילו ירצה לקחת אותם הביתה, כמו כלב ביום אימוץ.

אם כן, אתם מחזיקים ספר ביד. הספר יפה ומושך וחדש. הוא משדר בשלות וארגון ושלמות ולכידוּת, וזאת רק מעצם היותו ספר. הלוּק הבשל הזה, הבוגר, המאורגן, מסתיר, קוראים וקוראות יקרים, את העולם האמיתי שעומד מאחוריו. עולם אמוציונאלי, יצירתי, עסקי, עולם רב תהפוכות שמוליד בסופו של דבר (אם הכול הולך כשורה) ספר.

מו"לות היא עולם ומלואו. עולם גדוש ורועש, אחוז תזזית. יש בו בחירה קפדנית של ספרים, מעטים רואים אור, הרוב נדחים, יש עניינים של זכויות יוצרים, עורכים, מתרגמים, עורכים של מתרגמים, עיצוב עטיפות, משאים ומתנים, חוזים, מפיצים, חנויות ספרים, שיעורי הנחה, יחסי ציבור, ירידים ספרותיים, דוכנים, בלוגים, פייסבוק, פודקסטים, יחסי פרגון והערכה, פגיעויות והעלבויות, קנאות, פרסים, עידוד המאוכזבים, שיגעונות גדלות, קידום אתרים, כיבוי שריפות, אחסון מלאים...

עולם המו"לות, כמו עולמות אחרים, יש בו שיעורי רווח והפסד, ושיחות, ודיבורים, והליכה מפה לשם, ונסיעות, ותנועה של עשרות אלפי מבקרים בירידי הספרים הבינלאומיים, אנשים שמגיעים מכל קצווי העולם לירידים שנראים כמו ערים קטנות. וכל אלה – אם אעצור רגע לחשוב – כל אלה סובבים סביב:

מילה.

סביב צירוף של מילה למילה.

סביב איש או אישה שיושבים לבדם.

בשקט.

או עם אוזניות באוזניים.

אבל לבד.

יושבים וכותבים ספר.

וכמה זה יפה.

(כלומר, בתנאי שהם כותבים ספר יפה.)

כמה זה יפה שיש מקום שקט ופנימי ואינטימי כמו ספר. שונה כל כך מכל מה שקורה סביבו. מהמחירים, מהמלאים, מהחוזים וכו' וכו' וכיוצא באלה דברים.

ולו רק יישאר לנו זמן, לכולנו – האנשים העסוקים מול המסכים – פשוט לשבת ולקרוא.

לשבת בשקט ולקרוא.

דבר פשוט, שאיכשהו בימינו נהיה מסובך.

הוא מסובך כי אנחנו כאן. ברשת. במרשתת. מוצפים בתכנים של כל מיני אנשים שהתבקשו לכתוב כל מיני דברים.

והלוואי שבמקום להיות כאן, שבמקום לקרוא את הדבר הזה כאן, הייתם עוזבים הכול והולכים לקרוא ספר.

ספר שייגע בכם! ספר שתאהבו! ספר שיהיה לכם לחבר!

(סימני הקריאה הם אקט שיווקי.)

אז עכשיו אני עוצרת.

אני עוצרת כדי שתלכו לקרוא ספר.

ספר טוב.

כזה שבחרתם בקפידה.

או סתם בהיסח הדעת.

לכו לקרוא ספר. לכו כבר.

שהרי –

אם לא עכשיו אימתי?

שהרי –

ספר טוב הוא כמו חבר.

לכו אמצו ספר.