יום זכויות האדם הבינלאומי

השנה אנחנו מציינים 75 שנה להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שנחתמה ב 10 בדצמבר 1948. יום קודם לכן, ב 9 בדצמבר נחתמה האמנה הבינלאומית למניעתו וענישתו של פשע הג'נוסייד (השמדת עם). שני המסמכים באו לעולם בעקבות השואה ובהם ביקשה הקהילה הבינלאומית לנסח עקרונות משפטיים אוניברסליים, אשר יוכלו למנוע שואות עתידיות. 

בשנים האחרונות חקרתי את גורלו של מושג משפטי "ג'נוסייד תרבותי", מושג שעמד בלב ניסוח פשע הג'נוסייד על ידי המשפטן רפאל למקין – אך לא הצליח להיכנס לאף אחד משני המסמכים.
בדבריי היום אפנה את המבט לניסיון נוסף, נשכח, של למקין, לקדם את חשיבות הבנת הזכות לתרבות ולזהות כמרכזית לתפיסתו את זכויות האדם ככאלו שנועדו לא רק להגנת היחיד אלא גם להגנתה של הקבוצה.

רפאל למקין, משפטן יהודי-פולני, נחשב לאבי האמנה הבינלאומית נגד השמדת עמים. למקין טבע את המלה "ג'נוסייד" (רצח-עם) ונתן שם ל'פשע ללא שם'. הוא סייע בעריכת המשפט נגד מנהיגי המשטר הנאצי בבית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג, עזר לנסח את סעיפי אמנת הג'נוסייד ואף פרסם ספר עב כרס כבר בשנת 1944, על הצורך של המשפט הבינלאומי להכיר בפשע החדש. בכתיבתו הענפה על הפשע החדש שאל למקין שאלה פשוטה – כיצד ניתן לרצוח עם? התשובה שלו היתה שזהותה של קבוצה תלויה בתרבותה – ולכן רצח עם, בניגוד לרצח יחידים מבני הקבוצה, אפילו אם יהיו רבים מאוד, מכוון בראש ובראשונה להרוס את זהות הקבוצה. עבור למקין, ג'נוסייד אינו רק או בעיקר רצח המוני של אנשים, אלא פשע שעניינו מחיקה של חיים קהילתיים שלמים. למקין מדגיש כי כדי להשמיד קבוצה יש צורך להרוס מן היסוד גם את זהותה – השפה, הספרים, חפצי הפולחן והדת – למחוק את שמה מעל פני האדמה. לכן, עבור למקין מהותו של הג'נוסייד הייתה בראש ובראשונה תרבותית – התקפה שיטתית על קבוצה של אנשים ועל זהותה התרבותית, פשע שמכוון נגד השוני עצמו.
ואומנם האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם משנת 1948 הכירה, לראשונה במשפט הבינלאומי, באיסור על הפשע החדש של ג'נוסייד – איסור המיועד להגן על קבוצות, בזמן מלחמה ובזמן שלום, מפני מדינת אויב כמו גם מפני ממשלתם. בכך מהווה האמנה פריצת דרך חשובה לתיקון ההטיה של המשפט הבינלאומי לטובת ריבונות המדינה, אשר שלטה בכיפה עד תום מלחמת העולם השנייה. האירוניה המרה היא שבסופו של דבר האיסור באמנה צומצם לג'נוסייד פיזי או ביולוגי, ואילו הג'נוסייד התרבותי, שהיווה בעיניי למקין את הליבה של הפשע החדש, נותר מחוץ לתחולת האמנה. 

בשנת 1957, כשנתיים לפני מותו החליט למקין, שאיבד את מרבית משפחתו בשואה, לפרסם שיר בשם 'ג'נוסייד' בעיתון העברי על המשמר. שיר זה התגלה מחדש בשנת 2021 על ידי ההיסטוריון ג'ימס לפלר. בצעד מפתיע, אמן הניסוח המשפטי, מי שהקפיד על ניסוח אוניברסלי של הפשע, מחליט לפרסם שיר בעברית, בשל החשש, כי 'העולם החל לשכוח את הפשע הנורא.' בשיר קינה זה, מצליח למקין לנסח את המשמעות העמוקה שהוא רואה בפשע – של מחיקה טוטאלית של קהילה, תרבות, ושפה.
שירו של למקין מתאר עיר יהודית חרבה ושוממה – "עיר אלוהים הייתה זאת, ועתה שְאִיָה עצמה מרוחם". כלבים וחזירים מחללים את עצמותיהם של גופות יהודים, ושקט נורא שולט ברחובות הריקים. העיר מסמלת את העם היהודי שהובס, שלא נותר לו עוד "יד וזכר". למרות שהשיר נכתב בעברית ומהדהד קינות יהודיות עתיקות, למקין סבר שיש יסודות משותפים אוניברסליים לפשע הג'נוסייד, פשע שמשלב בין הרס תרבות, ביזה והרג המוני ("ונדליזם" ו"ברבריזם") – כחלק מהתקפה מכוונת נגד הקבוצה וזהותה. עבור למקין, חשוב והכרחי לשלב בין ייחודיות השואה כמאורע היסטורי, לבין ניסוח פשע במונחים אוניברסלים. לכן, למרות שהשיר נכתב בעברית ומכוון לקורא הישראלי – כותרת השיר שהוא בחר לתת היא ג'נוסייד, ולא שואה.   

למקין, פעל ללא לאות, כנציג מטעם עצמו וקידם במאמצים הרקוליאנים את ניסוח האמנה הבינלאומית נגד הג'נוסייד שנחתמה בשנת 1948. אבל בניגוד לעלייה בחשיבותו של פשע הג'נוסייד במשפט הבינלאומי, במיוחד מאז שנות התשעים, עם הקמת בתי הדין המיוחדים ליוגוסלביה ורואנדה והקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי הקבוע בהאג (אז זכה פשע הג'נוסייד לכינוי "פשע הפשעים"), במהלך המלחמה הקרה האמנה נשארה במידה רבה הצהרה נטולת שיניים משפטיות. בשנת 1957, שלוש שנים לפני לכידתו של אדולף אייכמן, וארבע שנים לפני ניהול המשפט נגדו על ידי התביעה הישראלית בירושלים – עדין לא נוצרה תודעת השואה בדעת הקהל הבינלאומית. גם ניצולי השואה לא זכו עדין למשפט שואה שיקרא להם לעדות וייתן הכרה ציבורית בפשעים ובסבלם. 
בניגוד למשפט אייכמן שייפתח מספר שנים לאחר מכן, אשר יעמיד במרכזו את קורבנות השואה וסבלם הפיזי– למקין מעוניין היה לקדם הבנה אחרת של הפשע. לצד הרצח הפיזי מעמיד למקין את הפשע נגד התרבות. כדי להשמיד קבוצה יש צורך להרוס מן היסוד גם את זהותה – למחוק את שמה מעל פני האדמה: 

"כל אשמתכם – רק שמכם; ימחק זרעכם על שום גזע ודת." 

שירו של למקין כתוב בסגנון תנכ"י בעברית מליצית, ומזכיר את כתיבתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. הוא מהדהד את הפואמה המפורסמת שלו ב'עיר ההרגה' אותה חיבר המשורר בעקבות הפוגרום בקישינב ב-1903. ביאליק מביע בשיר את זעמו, הן כלפי האל שמאפשר לחולל זוועות כאלו לעמו, והן כלפי היהודים, אותם הוא מאשים כקורבנות פאסיביים ופחדנים של האלימות הנוראה שמולה לא התקוממו ולא התנגדו לה. הפואמה עזרה לגבש את הדימוי של העברי החדש, ולעורר את דעת הקהל הבינלאומית לזוועות הפוגרום ולמצבם של היהודים. למקין ביקש גם הוא להחזיר את השואה אל הזיכרון הקולקטיבי באמצעות השירה. אולם בניגוד לביאליק, הוא אינו מאשים את הקורבנות, אלא את העולם ששכח, ומחבר שיר-קינה על העולם שהיה ואבד.
כמו קישינב אצל ביאליק, לפני מלחמת העולם הראשונה, וירושלים של ירמיהו אלפיים שנה קודם לכן – העיר העזובה בשירו של למקין מסמלת את גורל העם היהודי. ג'נוסייד בתפיסתו של למקין, הוא יותר מהתקפה פיזית על הגוף האנושי. בג'נוסייד, ספרים נשרפים וזיכרונות נמחקים. הוא לא מותיר עדים אנושיים, רק החפצים -- הפסנתר והכינור – נותרים כעדים דוממים:

"דומם הפסנתר עומד
מחכה לליווי קול
וכינורכם
היה כעץ יבש"

שיר-הקינה שחיבר למקין מתייחס בו זמנית לגורל קורבנות השואה, כמו גם לגורל תפיסת הפשע שהוא ביקש לקדם, כאשר בנוסח הסופי של האמנה, כפי שראינו, הצטמצם הפשע למימדיו הפיזיים, ונמחק "הג'נוסיד התרבותי". 

[הטקסט לעיל לקוח מתוך ספרי, איך אומרים ג'נוסייד בעברית: שלוש קריאות במשפט אייכמן, שאמור להתפרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד.] 

• הכותבת הינה סגל אקדמי בכיר במנהלת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ועדת מינויים יחידתית במנהלת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, מופקדת הקתדרה לזכויות אדם וחקר השואה על שם בנו גיטר בפקולטה למשפטים, ומנהלת מרכז מינרבה לזכויות האדם.