פרטיות במשבר - היום שאחרי

יום הפרטיות הבין-לאומי, כמו ימים אחרים מסוגו, הוא ניסיון להעלות את המודעות לפרטיות, והזדמנות להזכיר מדוע חשוב שנגן על הפרטיות שלנו. השנה החולפת, מרובת אתגרים קשים ומורכבים בצל מגפת הקורונה הגלובלית, לא פסחה גם על הפרטיות. בטור קצר זה, אעיר על אתגרי השנה החולפת ועל חשיבותה של הפרטיות, גם בעת משבר.

עד לפתרון המיוחל של חיסון אפקטיבי, מגפות מחייבות ניהול ריכוזי. חווינו זאת כולנו בשנה האחרונה, והדברים מוכרים היטב. ניהול המשבר הוא משימה מורכבת, רבת שלבים. מידע הוא אחד הכלים החשובים בסיפור הזה: מידע על מי שנדבקו ומי שהיו איתם במגע, מידע על מי שצריכים להיות בבידוד, מידע על מי שנמצאים בסיכון ומי שזקוקים לעזרה, ועוד. במאה ה-21, יש בידי המדינות מידע רב, יש טכנולוגיות מידע לאיסוף ועיבוד מידע מהירים, ויש הבנה בדבר הפוטנציאל של המידע לסייע בניהול נבון של משבר. לכן, לא מפתיע שראינו שלל יוזמות – מקומיות ולאומיות – לאיסוף מידע ושימוש בו במהלך המגפה. רשויות מקומיות ביקשו לקבל רשימות של חולים, המשטרה השתמשה ברחפנים לאכיפת חובת בידוד, שרים ביקשו לשלב חברות פרטיות שמתמחות בריגול במערך הלאומי, וכמובן, בישראל, השב"כ הופעל למעקב כללי אחרי האזרחים, בעוד שבאותה עת, משרד הבריאות פיתח יישומון לא ביטחוני, שנועד לאותה מטרה בדיוק, "המגן". היישומון הצליח במידת מה בשלב הראשון, במובן שלמעלה ממיליון וחצי אזרחים התקינו אותו, אבל כשל בדיוק האיתור, וגרסתו השניה, ששיפרה את איתור המגעים, כשלה במבחן התוצאה, במובן זה שרק מעטים התקינו את היישומון.

במבט ראשון, כאשר אנו מעמידים את הפרטיות מול בריאות הציבור, ההכרעה ברורה: כאשר צוותים רפואיים סיכנו את חייהם, מאות אלפים איבדו פרנסה, והחיים השתבשו ללא הכר, הפרטיות נראית כמותרות. אולם הנגדה כזו היא מהירה ופשטנית מדי. האתגר הוא כיצד להיאבק במגפה, ובו-זמנית לשמור על זכויות יסוד, להקפיד על כך שהמדינה תפעל במסגרת החוק, גם במהלך המגפה וגם כדי שנישאר עם מספיק פרטיות ביום שאחרי. במקום לשאול "או זה או זה", באופן בינארי, ראוי היה לברר כיצד ניתן "גם וגם". הרחבתי על כך במקום אחר>

ישראל בחרה באופן ברור בשורה של אמצעים שפגעו בפרטיות. מעקב השב"כ הוא הדוגמה המובהקת. ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה שבחרה לעשות כך. שימוש בכלי ביטחוני, שמטרתו המקורית היא מאבק בטרור, כנגד אוכלוסייה חפה מפשע ומחשד, באופן סמוי, ללא שקיפות – היא צעד מרחיק לכת. ראוי היה להקדיש הרבה יותר מאמץ בפיתוח החלופה האזרחית, "המגן". המכשול של "המגן" לא היה טכנולוגי, אלא מכשול של אמון הציבור: שהרי אם השב"כ ממילא עוקב אחרינו, מה הטעם להתקין יישומון שאמור להשיג את אותה תוצאה? השימוש בשב"כ פגע, אגב, לא רק בערכים מופשטים כמו הזכות לפרטיות, אלא גם בשירות עצמו. ראש השב"כ מחה והתנגד (אבל משניתנה ההנחיה, ציית כמובן); קיומו של הכלי הטכנולוגי של השב"כ שמאפשר מעקב כללי נחשף, ועימו מגבלותיו הטכנולוגיות. האויב בוודאי עקב גם הוא בעניין. ככל שחלף הזמן, התברר שמעקב השב"כ הביא למספר עצום של איתורים שגויים: רבבות נדרשו להיכנס לבידוד ללא הצדקה. וגם, התברר שהתועלת במעקב השב"כ מועטה מאוד. נתונים שהוצגו בכנסת התבררו כשגויים. מבקר המדינה הצביע על תועלת שולית קטנה בלבד.

כעת, עם החיסון, האור בקצה המנהרה מתחזק, ו"היום שאחרי" מתקרב. זו העת לאחות את השברים. פרטיות היא צורך אישי בסיסי של כל אחד ואחת מאיתנו לקיום חיים בכבוד, לפיתוח אישיות, לשמירה על נורמליות ועל תפקוד חברתי טוב. הפרטיות היא גם כלי חברתי חיוני, שמאפשר לנו לחיות ביחד – ולחוד; הפרטיות היא רכיב הכרחי במשטר דמוקרטי, שבו המדינה פועלת עבור האזרחים ולא להיפך. הפרטיות מוגנת כזכות יסוד במדינת ישראל, וגם בחקיקה ובפסיקה עניפה. פרטיות אינה מותרות. כדברי סעיף 7 לחוק יסוד: כבור האדם וחירותו, "כל אדם זכאי לפרטיות".