פסקול של חירות או מה שהג'אז יכול ללמד אותנו על הקשבה ושיח
ב-30 באפריל מציין העולם כולו את יום הג'אז הבינלאומי (International Jazz Day). מדובר ביוזמה מבורכת של ארגון אונסק"ו ושל פסנתרן העל הרבי הנקוק, שנועדה להכיר בג'אז לא רק כז'אנר מוזיקלי, אלא ככלי רב-עוצמה לקידום שלום, דיאלוג בין-תרבותי, שוויון וזכויות אדם. הג'אז הוא הרבה יותר מאוסף אקראי של צלילים; הוא שפה גלובלית שחוצה גבולות של גזע, דת ולאום. ביום חגיגי זה, אנו לא רק מצדיעים לגדולי היוצרים שהגדירו את הז'אנר לאורך השנים, אלא מוזמנים לצלול אל עומק המשמעות התרבותית, החברתית והפילוסופית שמסתתרת מאחורי הצלילים של הג'אז- שפה שנולדה מתוך מאבק גזעי ארוך שנים, מתוך דיכוי וסבל ובדרך התגבשותה סימנה גם את קווי המילוט מהמסגרות המדכאות תוך שהיא מעמידה ארגז כלים מוזיקלי-אמנותי ייחודי.
כדי להבין את עוצמתו של הג'אז, יש לחזור אל שורשיו. הג'אז נולד בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בסמטאות, בכיכרות וברובע האורות האדומים (סטוריוויל) של ניו אורלינס. הוא צמח מתוך המפגש המרתק, ולעיתים קרובות הכואב, בין תרבויות שונות: המקצבים האפריקאיים שהובאו על ידי העבדים לאמריקה, יחד עם שירי העבודה, הספיריטואלז והבלוז, שפגשו את ההרמוניה והכלים של המוזיקה האירופאית הקלאסית ותזמורות המצעדים. מתוך כור ההיתוך הזה, ומתוך כאב של אפליה וכמיהה אדירה לחירות, בקעה אמנות חדשה לחלוטין.
כיום, משמעותו של הג'אז חורגת בהרבה ממועדונים אפלוליים בניו יורק או פסטיבלים נוצצים באירופה. הוא הפך לסמל חי של גלובליזציה חיובית ושל תרבות המקדשת התחדשות מתמדת. אך מעבר להיסטוריה העשירה שלו, הכוח האמיתי של הג'אז טמון ב"מנוע" הפנימי שלו – בערכים האסתטיים שהם למעשה ערכים אנושיים וחברתיים.
אחד המאפיינים הבולטים והמרתקים של הג'אז הוא הפוליריתמיות (Polyrhythm) – היכולת להשמיע מספר מקצבים שונים במקביל, מבלי שיתנגשו או יבטלו זה את זה, אלא ייצרו מארג חדש ועשיר. הפוליריתמיות אינה רק טכניקה מוזיקלית גרידא שמקורה באפריקה; היא השתקפות צלילית של רב-שיח גלובלי ושל תפיסת עולם פלורליסטית. היא מעניקה לפעימות חיים שונות את המרחב להדהד יחד במקביל. בחברה האנושית, אנו נוטים לעיתים קרובות לדרוש שכולם יצעדו בדיוק לאותו הקצב, באותו התלם. הפוליריתמיות של הג'אז מלמדת אותנו שניתן לחיות בעולם שבו מקצבים שונים – דעות, תרבויות ואורחות חיים – מתקיימים בו-זמנית. ההרמוניה האמיתית אינה נוצרת מתוך אחידות נוקשה, אלא מתוך ההשתלבות המורכבת והסובלנית של קולות ופעימות מגוונות.
נדבך חיוני נוסף בשפת הג'אז הוא הסינקופה .(Syncopation) הסינקופה, שנולדה בין הקלידים הלבנים והשחורים של הפסנתר בסגנון הרגטיים (Ragtime) ומאוחר יותר המאפיין הבולט של תקופת הסווינג (Swing) ומלווה את הג'אז דרך כל תמורותיו במעלה העשורים של המאה ה-20 היא למעשה הסטה של הדגש הקצבי אל הפעמה הלא-מודגשת, "החלשה". הסינקופה היא קריאת תיגר מתמדת על ה"ביט" הממושטר, הנוקשה והצפוי. היא המהות של לא ללכת בתלם. כאשר מוזיקאי ג'אז מנגן בסינקופה, הוא למעשה שובר מסגרת וכמו בוחר לפלס נתיב קצבי חדש ומפתיע. הרעיון הזה משמעותי במיוחד כשאנו מסתכלים על מסלול החיים שלנו. הסינקופה מלמדת אותנו לחפש את המקומות הלא-צפויים, להעז לסטות מהדרך הסלולה, ולהכניס אלמנט של חופש, חיות והפתעה לתוך המערכות הנוקשות של חיינו.
אך אולי יותר מכל, לב ליבו הפועם של הג'אז הוא האילתור (Improvisation) אילתור אינו בשום פנים ואופן נגינה אקראית של תווים; זוהי כתיבה ספונטנית בזמן אמת, הדורשת ידע עצום, רגישות והיכרות אינטימית עם החוקים – בדיוק כדי שיהיה אפשר לכופף אותם בצורה מושכלת. מעבר להיותו ביטוי חופשי ואותנטי של האינדיבידואל, האילתור בג'אז הוא תופעה חברתית עמוקה. כשנגן אחד מאלתר ו"לוקח סולו", שאר הנגנים בהרכב לא מפסיקים להקשיב. להפך – הם מלווים, מגיבים, תומכים ומאתגרים. האילתור הוא המודל המושלם של קבלת האחר בשיח. הוא דורש הקשבה פעילה ורדיקלית – מצב שבו אתה לא רק מחכה בסבלנות לתורך לדבר, אלא אתה מגיב באופן דינמי ורגיש למה שהאחר מביע באותו הרגע. בהרכב ג'אז אמיתי אין דיקטטורה; יש דמוקרטיה במיטבה, שבה כל קול מקבל את המקום שלו, וישנה הבנה עמוקה שהיצירה המשותפת תמיד תהיה גדולה מסך חלקיה.
העושר של הג'אז נובע גם מריבוי השכבות שבו, ומהחשיבות העליונה של הביטוי האישי. לכל נגן ג'אז גדול יש את ה"סאונד" שלו – צליל ייחודי המהווה מעין טביעת אצבע ווקאלית או כלית. בין אם אלו הצלילים המעורפלים של מיילס דיוויס, מפל הווירטואוזיות של ג'ון קולטריין, הקול הנמוך הצרוד של לואי ארמסטרונג או הקול הפעמוני של אלה פיצג'רלד – לא ניתן לטעות בהם. ריבוי השכבות הזה בג'אז מלמד אותנו להעריך מורכבות ולא לפחד ממנה. הג'אז אינו מחפש תשובות קלות או חד-ממדיות; הוא מאפשר לעצב, לשמחה, לכעס ולתקווה להתקיים באותו אקורד ממש. (צלילי הבלו נוט) הוא מעודד אותנו למצוא ולטפח את הקול הייחודי והאותנטי שלנו בתוך ההמולה הקולקטיבית, מבלי למחוק את זהותנו לטובת הכלל, אלא להפך – להביא את עצמנו כפי שאנו, בתמצית האמיתית העמוקה שלנו, כמתנה שמעשירה את הקבוצה.
בימינו המורכבים, כשאנו עדים לקיטוב חברתי גובר, לשיח ציבורי שהופך לצעקני ואטום, ולחברה שבה נדמה כי קשה יותר ויותר להכיל את מי ששונה מאיתנו – הג'אז מתגלה כהרבה יותר ממוזיקה נעימה לערב פנוי. הג'אז מורה דרך. ראוי לכולנו לא רק להאזין לו וליהנות מיופיו, אלא לנסות ולאמץ אל חיינו את התכונות והערכים הגלומים בו. אם נשכיל להקשיב באמת – כפי שנגני ג'אז מקשיבים זה לזה – נוכל לנהל שיח שמכבד את "המאלתר" שמולנו. אם נאמץ גישה פוליריתמית לחיים, נוכל לאפשר לדעות ולקצבים שונים להתקיים יחד במקביל וליצור חברה סובלנית ועשירה יותר. אם נזכור את הסינקופה, לא נפחד לחשוב מחוץ לקופסה, לסטות מהתלם הממושטר כשצריך, ולהכניס יצירתיות לאתגרים שניצבים מולנו. יום הג'אז הבינלאומי הוא הזדמנות נפלאה לא רק להסחף אחרי הצלילים אלא גם לחשוב דרך הפלטפורמה של הג'אז את מארג חיינו, כיחידים וכקהילה.
מאמר זה נכתב לכבוד יום הג'אז הבינלאומי על ידי ד"ר אביב לבנת, גיטריסט ג'אז, אמן ומרצה בתוכנית הרב תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, ובאוניברסיטת ניו יורק.
מלמד את הקורס "שמיעה גלובלית- ג'אז בעולם דיגיטלי וגלובלי" שעוסק במוסיקה ובתרבות הג'אז בזיקות רב תרבותיות ובינתחומיות. יוזם את מפגשי "שמיעה גלובלית" המוקדשים לאופן שבו הג'אז מעשיר ומרחיב את אופני החישה והשיח האנושי.
