יום התיאטרון הבינלאומי – 27 במרץ 2025
רובכם מכירים את הטרגדיות היווניות העתיקות "האורסטאה" מאת אייסכילוס, ו"אדיפוס המלך" ו"אנטיגונה" מאת סופוקלס. אבל האם ידעתם, שיצירות אלו הוצגו בפסטיבלים באתונה של המאה החמישית לפני הספירה בשעה שהפוליס, עיר המדינה, הייתה – כמונו היום – שקועה במלחמות קשות ומרות, שלא כולן הסתיימו בניצחון, ולא עוד, אלא שכל אזרח יווני היה חייב, מכוח החוק, לצפות בטרגדיות הללו, שכללו ביקורת גלויה וסמויה כנגד המשטר?
זו אולי אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לעוצמתו של התאטרון ככלי אמנותי, שלא נועד רק לבדר, אלא לשמש גם ככלי לגיבוש אחדותה של הקהילה, כאמנות שיש בה עוצמה מטהרת ומרפאת דווקא משום שאין לה תכלית מעשית לבד מן ההנאה שהיא גורמת, כמכשיר לביקורת החברה והשלטון, וכאמצעי להאדרתו של האדם דווקא באמצעות הצגת מפלתן של דמויות טראגיות נשגבות ודמויות קומיות נלעגות.
כדי להעלות על נס את חיוניותה של האמנות העתיקה בתבל, אמנות התיאטרון המושתת על חוויה חיה, כאן ועכשיו, כנגד אלה שקמו עליה במרוצת הדורות לחסלה, וכנגד אמצעי הבידור האלקטרוניים ההמוניים והזמינים יותר, להלכה, נוצר ב-1961 "יום התיאטרון הבינלאומי", שנקבע ל-27 במרץ, יום פתיחת תיאטרון האומות בפריז. היוזמה הייתה של פיטר ברוק, מגדולי הבמאים במאה העשרים, והגוף המבצע היה ועודנו "מכון התיאטרון הבינלאומי" (International Theatre Institute - ITI) שנוסד ב-1948 , שנת הקמתה של מדינת ישראל, אחת החברות הפעילות במכון.
"מכון התיאטרון הבינלאומי" נוסד ב- 1948 על ידי אונסקו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות, והוא כולל היום כ-90 מדינות חברות, ועוד מספר מדינות נספחות. המכון מקיים באמצעות ועדותיו והמרכזים הלאומיים שלו פעילות ענפה, שתכליתה העיקרית "לקדם את שיתוף הפעולה הבינלאומי וחילופי הידע והניסיון המעשי בתחום אמנויות המופע והחינוך הפרפורמטיבי, כמו גם להסתייע באמנויות המופע על מנת לקדם את ההבנה ההדדית בין מדינות ואת השלום". כדי לממש מטרות אלו מייצר המכון פרויקטים של שיתופי פעולה באמצעות ועדותיו, המקיפות תחומים מרכזיים בעולם התיאטרון, הפרפורמנס והמחול הבינלאומיים, וביניהן גם את הפורום להכשרה ולחינוך תיאטרוני, שבמסגרתו מדינות רבות בעולם מקיימות קשרי סדנאות סטודנטיאליות משותפות, סיורי הצגות אורחות, הפגשה של סטודנטים ומורי תיאטרון מארצות שונות, כיתות אמן ומפגשים לרכישת מיומנויות חדשות בתחום המופע ופרקטיקות חדשות וניסיוניות.
אז מהן מטרותיו של יום התיאטרון הבינלאומי? כך הן נוסחו במסמך הייסוד של מפעל חשוב זה:
• לעודד יצירת תיאטרון בכל אתר על פני הגלובוס.
• להביא למודעות לערכו של התיאטרון על כל צורותיו.
• להביא לידי כך שממשלות ומנהיגי ציבור יהיו מודעים לחשיבות התיאטרון לכל היבטיו וסוגותיו, ולתמוך בו (מטרה שלמרבה הצער חשובה בעיקר במדינה כמו ישראל, שבה התרבות בכלל, והתיאטרון בפרט, הם בתחתית השיקולים של האחראים על התיקצוב והתמיכות).
• ליהנות מתיאטרון באשר הוא תיאטרון, כלומר כמכשיר אסתטי, לא חינוכי, פוליטי או מגמתי אחר.
• לחלוק את הנאת התיאטרון עם אחרים.
אז מה קורה ביום הזה?... בישראל מעט מאוד, אם בכלל. ברבות ממדינות אירופה הוא מצוין בחגיגות ובהענקת פרסים לאנשי במה בולטים. ברוסיה, כפי שחוויתי מבשרי, זהו כמעט חג לאומי. הוזמנתי פעם לאירוע לציון המועד. כל צמרת התיאטרון הרוסי התאספה במיטב מחלצותיה – בדרך שהזכירה את טקס הענקת האוסקר -- בתיאטרון ענק ברחוב ארבט ההיסטורי, ונציגי כל המדינות שהוזמנו התבקשו לברך. לא הייתי מודע לכך. ההנחיה הייתה ברוסית, לפתע דחפו אותי לבמה, ומישהו לחש לי באוזן – תברך, תברך. חשבתי שניה, ואמרתי באנגלית משהו כמו: אתם הרחם של התיאטרון הישראלי, בלעדיכם אנחנו בעצם כלום. וכדי לאשש זאת אמרתי חמש פעמים צ'כוב וסטניסלבסקי, שלוש פעמים ואכטנגוב, ואיזה עשר פעמים הבימה, הדיבוק, היהודי הנצחי והגולם, וראיתי לפני אלף אנשים בוכים...
האירוע המסורתי החשוב ביותר של יום התיאטרון הבינלאומי הוא הברכה המסורתית של איש או אשת תיאטרון מרכזיים. הברכה – המדגישה בדרך כלל את חשיבותה הכלל-אנושית, ההומניסטית, של אמנות הבמה – מתורגמת ל-50 שפות. לרוב היא מושמעת מפי הכותב או הכותבת בעיר הנבחרת לבירת התיאטרון השנתית. השנה, באיחור אלגנטי של 64 שנים, נזכרו פרנסי מכון התיאטרון הבינלאומי להעניק את הכבוד של חיבור הברכה לנציגה של מולדת התיאטרון המערבי, תיאודורוס טרזופולוס מיוון. טרוזופולוס ישא את דברי הברכה בעיר שנבחרה לבירת התיאטרון השנה - ריו דה ז'אנרו בברזיל. בעבר זכו לחבר את הברכה: פיטר סלרס מארה"ב, הלן מירן מבריטניה, איזבל הופר מצרפת, אנאטולי ואסילב מרוסיה, קשישטוף ורליקובסקי מפולין, ג'ון מלקוביץ מארה"ב, ג'ודי דנץ' מבריטניה, רוברט לפאג מקנדה, אריאן מנושקין מצרפת, ואצלב האבל מצ'כיה, אדוארד אולבי מארה"ב, פיטר ברוק מבריטניה, אג'ן יונסקו מרומניה, לוקינו ויסקונטי מאיטליה, הלנה וייגל, אלמנתו של ברטולט ברכט מגרמניה, לורנס אוליביה מבריטניה, ארתור מילר מארה"ב, וזו רשימה חלקית בלבד.
אולי שמתם לב לעובדה שרוב השמות הם מערביים, וזה משום שפסחתי על השמות האפריקניים, האסיאתיים והערביים שרובנו לא מכירים בעוונותינו. ונפקד גם שמו, או שמה, של הנציג.ה הישראלי.ת. זאת משום שחרף ההכרה בפעילות התיאטרונית האינטנסיבית והמעולה בישראל, ולמרות תרומתנו הרבה למיזמים של מכון התיאטרון הבינלאומי, לא עלה בידינו לפרוץ את החזית הערבית המאוחדת כנגד מחברי ברכה ישראליים, לרבות כאשר דובר במועמד שמאלני מובהק כמו יהושע סובול. במה כן הצלחנו? ביום המחול הבינלאומי שחל ב-29 במרץ 2018. שם באופן יוצא דופן הייתה ברכה קולקטיבית, ובמסגרתה העניקו את הכבוד גם למנהל להקת בת שבע, אוהד נהרין.
את הברכה בשנה שעברה חיבר הסופר והמחזאי הנורבגי יון פוסה, חתן פרס נובל לספרות ב-2023, שאת מחזהו "חלום על סתיו" תרגמתי לעברית לפני קרוב לעשרים שנה, והוא בוצע במסגרת סדרה של קריאת מחזות חדשים שעשינו בשת"פ עם התיאטרון הקאמרי. להלן ברכה זו, שתורגמה על ידי מנורבגית, ושממנה משתמעת חשיבותו ומשמעותו של יום התיאטרון הבינלאומי.
כל אדם הוא ייחודי, ובה בעת גם דומה לכל אדם אחר. חזותנו הגלויה, החיצונית, שונה כמובן מזו של כל אדם אחר, אבל יש גם משהו בתוך כל אחד ואחת מאיתנו השייך אך ורק לאותו אדם, שהוא הוא אותו אדם. נוכל לקרוא לכך החלק הרוחני שבאדם, או נשמתו. ולחילופין נוכל להחליט שלא לתייג אותו במלים, פשוט להניח לו.
זה אולי מעין פרדוקס: שאנחנו דומים לחלוטין, ולחלוטין לא דומים בעת ובעונה אחת. ייתכן שהאדם הוא פרדוקסלי במהותו, בגישור שאנחנו עושים בין גוף לנפש, בין הקיום הגשמי והמוחשי ביותר ובין משהו המתעלה מעל ומעבר לגבולות החומריים, הגשמיים הללו.
אמנות, אמנות טובה, מצליחה באורח פלאי למזג את הייחודי ביותר עם האוניברסלי. היא מאפשרת לנו להבין את השונה – הזר, אפשר לומר – כאוניברסלי. בעשותה זאת, האמנות פורצת את הגבולות בין שפות, איזורים גיאוגרפיים, מדינות. היא מחברת לא רק בין התכונות האינדיבידואליות של כולם אלא, במובן שונה, התכונות האינדיבידואליות של כל קבוצת אנשים, או לדוגמה של כל אומה.
האמנות לא עושה זאת על ידי מחיקת ההבדלים והפיכת הכל לזהה, אלא להפך, בכך שהיא מראה לנו את השונה מאיתנו, את הזר, האחר. כל אמנות טובה מכילה בחובה בדיוק את זה: משהו זר, משהו שאיננו מסוגלים לתפוס עד הסוף ובה בעת תופסים, במובן מסוים, אותו משהו מסתורי, ניתן לומר, משהו המקסים אותנו, וכך מחולל אותה התעלות שכל אמנות חייבת להכיל בחובה ולהוביל אותנו אליה.
אינני מכיר דרך טובה יותר לאחד בין ניגודים. זו הגישה המהופכת תכלית ההיפוך מן הקונפליקטים האלימים להם אנו עדים לעתים קרובות מדי ברחבי תבל, הנכנעים לפיתוי ההרסני להכחיד כל דבר זר, כל דבר ייחודי ושונה, לעתים קרובות באמצעות ההמצאות הבלתי אנושיות ביותר שהטכנולוגיה העניקה לנו. יש טרור. יש מלחמה. כי לבני האדם יש גם צד חייתי, הנדחף על ידי האינסטינקט לראות באחר, בזר, איום לעצם קיומם שלהם במקום לראות בו מסתורין מרתק.
בעקבות זאת המאפיינים הייחודיים – תווי השונות שקל לנו לזהותם – נעלמים, ומותירים מאחוריהם אחידות קיבוצית שבמסגרתה כל דבר שונה הוא איום שיש להכחידו. מה שמצטייר מבחוץ כשונה, לדוגמה אידיאולוגיה דתית או פוליטית, הופך למשהו שיש להכריעו ולהשמידו.
מלחמה היא מאבק כנגד מהותה העמוקה ביותר של האנושיות, הייחודיות. וזהו מאבק כנגד כל האמנויות, כנגד מהותה העמוקה ביותר של האמנות.
דיברתי כאן על האמנות בכללותה, לא על תיאטרון או מחזאות באופן ספציפי, וזאת מאחר שכל אמנות טובה, עמוק בחובה, נסובה על אותו דבר עצמו: לקחת את הדבר הייחודי ביותר, ולהפוך אותו לאוניברסלי. לאחד את הייחודי עם האוניברסלי בביטוייו האמנותיים. לא לבטל את ייחודו, אלא להבליט אותו, להעצים בבהירות את הזר והלא מוכר.
הרי ברור כשמש שמלחמה ואמנות הם הפכים, בדיוק כשם שמלחמה ושלום הם הפכים. אמנות היא שלום.
פרופ' גד קינר-קיסינגר
החוג לאמנות התיאטרון, אוניברסיטת תל אביב
נשיא המרכז הישראלי של מכון התיאטרון הבינלאומי - ITI
נשיא IPF - הפורום הבינלאומי של המחזאים והדרמטורגים
